BE בלוג
ממש לפני שבוע בשני שעבר קיבלתי הודעת ווטסאפ ממספר לא מזוהה ‘זוכרת אותי זאת אני____ מהעגלה בסופר’? ‘זוכרת בטח זוכרת’ אומנם עברה יותר משנה מאז נפגשנו, פעם אחת ויחידה, לרגע אחד, אבל אני זוכרת. אז מה הסיפור…
יצאתי לי כבכל שבוע (לפחות פעם אחת) מהסופרמרקט. עם עגלה מלאה כל טוב. יום קודם לכן חזרתי משבוע לימודים וצריך היה למלא את המקרר (ועוד ארונות שהוזנחו ). הגעתי לרכב פתחתי את תא המטען והתחלתי להעמיס. ‘כנראה הגזמתי הפעם’ מדברת עם עצמי. מוציאה סל ועוד סל מעגלת הקניות מנסה להכניס הכל, כך שהכל יגיע הביתה בשלום. כל המחשבות האלה על ארגון נכון של תא המטען עם ארגז אחרון בידיים שבריר שניה של חוסר תשומת .לב והעגלה שועטת לכיוון פנסיו המהודרים של ג’יפ מבריק. מה עושים עם הארגז? איך רצים אחרי העגלה עם ידיים מלאות? והופ מאחורי רצה צעירה לתפוס את העגלה השועטת. יש הצלחה! ניסיון חיסול פנסי ג’יפ שחור עיי עגלת סופר תמימה נוטרלו בהצלחה ע”י המתוקה.
הוא מוציא אותי מדעתי” היא אמרה לי באחד המפגשים. “אני פשוט לא יכולה עם שיעורי החשבון שלו, הוא בוכה, הוא מילל, הוא צועק, הוא כועס, הכל הוא עושה רק לא יושב לפתור את שיעורי הבית ואין לי מושג מה העניין, כי זה רק בחשבון כל השאר ממש בסדר”. “והמורים” היא המשיכה “אין להם מושג מה הוא יודע וגם לי לא, כי הוא פשוט מסרב לגעת בכל מה שקשור למספרים“.
מחר פורים ושוב כבכל שנה אני יושבת ותופרת לילדי סיפורים
סיפור על עכבר שעזר למשוך את הגזר סיפור על מלכה יפיפה וטובת לב סיפור על ילד שלא רוצה לגדול מארץ לעולם לא.
