בלוג

מחר פורים ושוב כבכל שנה אני יושבת ותופרת לילדי סיפורים
סיפור על עכבר שעזר למשוך את הגזר סיפור על מלכה יפיפה וטובת לב סיפור על ילד שלא רוצה לגדול מארץ לעולם לא.
איזה כייף להתחפש 🙂 מסתבר שכל כך כייף שכל תרבות דת ושבט אנושי יצר לעצמו קרנבל מסכות מפסטיבל המסכות בוונציה ועד הקרנבל בפפואה ניו גיני.
וכך לכמה שעות אנחנו מאפשרים לעצמנו חופש ממערכת היחסים האינטנסיבית המשמעותית ביותר שלנו . שלי עם עצמי. חופשה חלומית שלי מעצמי בלי בידוק דרכונים בלי לארוז מזוודות ללא מטען רגשי.
כל כך פשוט כל כך עתיק כל כך נחוץ. המסכה מאפשרת לנו הקלה. אומרים לעצמנו להתראות אחכ ויוצאים לחופשה קטנה. אני ועצמי נפרדים רק לזמן קצר ועכשיו אני מישהו משהו אחר שונה .שהרי את הסיפור שלי אני כבר מכירה צועדת אותו מדברת אותו. ואולי רק אולי גם הסיפור שלי הוא מסכה ורק בגלל שהיא מונחת שם על פניי כל כך הרבה זמן אני מזדהה עימה. וואו יכול להיות שחלק גדול מהקושי הנטל והתיסכול מתחיל ומסתיים בהזדהות עם המסכה/תפקיד/ כובע שלנו. ואולי אפשר לבחור לשנות להשתנות בלי פורים ובלי מסכות.
להניח בצד את ההסיפור שלי הסיפור שאני סוחבת איתי ביום יום המקום בו גדלתי המשפחה בה התחנכתי מצבי הבריאותי הפיננסי.
ואולי בכלל חג פורים הוא למעשה חג החירות כי אני יודעת שיש לי זכות לבחור את הסיפור שלי — הסיפור שאני. כי מהרגע שבו אני בוחרת להיות המספרת ולא רק דמות בסיפור הכל משתנה אומנם לא ברגע אחד. אבל משתנה.
ג’ים קארי השחקן הידוע מהסרט המסכה אמר בראיון לאחרונה שהמהירות והאינטנסיביות שבה הוא מצא את עצמו נכנס לדמות כשחקן בסרט אפשרו לו להבין שגם ג’ים קארי היא דמות הוא פשוט השקיע בה יותר זמן ותהליך הקשרות.
פריבילגיות של שחקני הוליווד? לא ממש…
פורים שמח